יום שישי, 31 במאי 2013

איך הם (ההסדרניקים) נעלמו מהמכ"ם?



בלהט הפרסומים על שינוי במתווה הגיוס, המלצות וועדת פרי ועוד נעלמו להם מתחת למכ"ם תלמידי ישיבות "ההסדר". כפי הנראה לא נעלמו סתם ומן הסתם הייתה כוונת מכוון בעניין.
תן לציבור לרתוח על החרדים המשתמטים, המצא נוסחאות של שילוב והתרגלות איטית וככה תעלם מהציבור אחת הבעיות החמורות ביותר הקיימות היום באי השוויון בשרות צבאי במדינת ישראל.
מסלול ישיבות "ההסדר" שהציבור נוטה לשאת על כפיים במיוחד מאז ספרו של חיים סבתו "תיאום כוונות" על ההסדרניקים במלחמת יום הכיפורים הפך מזמן למשהו אחר. עברו ארבעים  שנה מאז אותה מלחמה והרבה שינויים חלו בחברה הישראלית אבל מסלול ההסדר לעולם עומד. מסלול ההסדר נולד במסגרת שדומה הייתה לחיילי הנח"ל בהיאחזויות ונמשכה שש עשרה חודש בלבד, בנח"ל מסלול זה בוטל לפני שני עשורים ויותר אבל בישיבות ההסדר הוא קיים לעד. היש סיבה מוצדקת ועניינית לפטור אנשים צעירים, בריאים ממסלול צבאי מלא של שלושים וששה חודשים ? האמת שאין סיבה אבל הצבא התקפל מול גורמים פוליטיים ולא נגע במסלול זה אף שחוסר השוויוניות שבו זועק לשמים. היה קל להטיל את אי השוויוניות (שגם היא קיימת כמובן) בחרדים שאינם מתגייסים אבל לגעת בפרה הקדושה של ישיבות ההסדר איש לא העז ואפילו מהלך ראוי וצודק של ראש אכ"א לשעבר אלעזר שטרן לא עבר בגלל התנגדות מסיבית של גורמים פוליטיים.
עכשיו בעקבות וועדת פרי שהייתה אמורה לשים על השולחן את כל העיוותים הקיימים ולתקנם התברר כי אפילו מפלגת הבית היהודי מעוז הציונות הדתית שמאכלסת את שורות הצבא הקרבי בלי שם פרופורציה לגודלה באוכלוסייה, אפילו הא נכנעה ולא ברור בפני מי. מה מנע עכשיו לעשות תיקון היסטורי ולחייב את תלמידי ישיבות ההסדר לשרת שרות צבאי מלא. יכולים היו תלמידי ההסדר לקבל דחייה של שלוש שנים ללימוד ישיבתי ולהתחזק (בדומה לעתודה האקדמית), יכולים היו לשלב את מסלול ההסדר יחד עם שרות צבאי בדומה למסלול ה"שילוב" בו משרתים בני תורה שלוש שנים בצבא ושנתיים בישיבה ואפשר היה אפילו בלית ברירה ומתוך התפשרות לתת להם מסלול (פחות שוויוני) של הנח"ל החרדי (שבהערת שוליים אציין שאינו כלל חרדי) בו משרתים שנתיים בצבא הקרבי ועוד שנה בהכשרה מקצועית כזו או אחרת.
אבל כפי שציינתי מסלול ההסדר לעולם עומד  ולשם מראית עיין הוחלט להאריך גם אותו אבל בכמה? בחודש ימים בלבד (שלושים יום!) ולעשותו בן 17 חודש ולא 16 חודש, לעג לרש, בושה למדינה שהיא כולנו, בושה לרבני הישיבות שלא רואים מה שכולנו רואים ובושה לתלמידי ההסדר שעוצמים את עיניהם ומשימים עצמם כאילו אינם מבינים על מה מדובר. ברור לכל, כולל למרבית תלמידי הסדר כי אם מסלול ההסדר היה מבוטל מרביתם היו מבצעים שרות צבאי מלא ורגיל כאחיהם הדתיים הלאומיים אבל רבניהם מצליחים להעביר בחצרות  מקבלי ההחלטות את הידיעה כאילו אם ייסגר מסלול ההסדר כולם יהפכו לחרדים ולא ישרתו כלל, זהו עיוות של המציאות ואינו אמת. במתווה של וועדת פרי אפילו החרדים ישרתו שנתיים אבל ההסדרניקים רק שבעה עשר חודש.
כתב מי שכתב שהבושה מתה מהעולם ובהעדרה איש הטוב בעיניו יעשה.
 
 
 

יום שלישי, 30 באפריל 2013


סיפורה של פלוגה י' מגדוד 79, סופר וזכה להערכת האלוף

סיפורה של הפלוגה, שהיה משולב בלהט הקרבות הקשים עם סיפורם של יחידות רבות אחרות, היה נסתר במשך שלושים ושתיים שנים אף מחברי הפלוגה עצמם. מפקד פיקוד הדרום האלוף טל רוסו, לאחר שקרא את סיפור הפלוגה, החליט להעניק לפלוגה תעודת הערכה על פועלה במלחמה

 

עפר דרורי, offerd@gmail.com

 

פלוגה י' מגדוד 79 נלחמה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. הפלוגה שהייתה פלוגת חרמ"ש סדירה בגדוד טנקים סדיר (גדוד 79) הוקפצה לגזרה הצפונית של התעלה עוד בטרם נורה כדור אחד במלחמה והוכפפה בקשר לגדוד 9. משימת הפלוגה בפיקודו של יחיעם ששון הייתה לחבור למוצבים: "כתובה", "מילאנו" ו"מפרקת" באזור העיר קנטרה בניסיון לחלץ את לוחמיהם. בדרכם למעוזי התעלה נתקלו כוחות הפלוגה במארבים מצריים שמוקמו בסמוך לצירים מרכזיים שהובילו לקו המעוזים ונפגעו קשה. לאחר יום של לחימה נפגעה הפלוגה קשה והתפרקה. למחרת היום כונסו שרידי הפלוגה ביוזמתו ותחת פיקודו של מ"מ 1 דני וינגרוד למסגרת לוחמת שחָברָה לסיירת שקד והמשיכה בלחימה בגזרה הצפונית בניסיונות החילוץ של מעוז בודפסט. לאחר יום לחימה נוסף נהרג המ"מ דני וינגרוד ולוחמים נוספים נפצעו. בזה הסתיים חלקה של פלוגה י' במלחמה כמסגרת פלוגתית. בקרבות נהרגו שמונה עשר לוחמים מהפלוגה ושלושים ואחד מהם נפצעו. לוחמי הפלוגה שנותרו בחיים הצטרפו מיוזמתם לכוחות לוחמים אחרים במסגרות שונות בחזית התעלה. חלק הצטרפו לסיירת שקד, אחרים לסיירת מטכ"ל, נוספים לגדוד צנחנים מילואים, חלק לגדודי טנקים של חטיבה 14 גדוד 79 וגדוד 184, אחרים למפקדת חטיבה 14, אחרים ליחידת חילוץ הטייסים בבח"א 3 ונוספים לגדוד 195 של חטיבה 401, שם הוצבו ערב המלחמה בחזית הדרומית.

 

הספר "פלוגה י' בסופה"

סיפורה של הפלוגה שהיה משולב בלהט הקרבות הקשים עם סיפורם של יחידות רבות אחרות היה נסתר במשך שלושים ושתיים שנים אף מחברי הפלוגה עצמם. כאמור כבר בתחילת הלחימה פוצלה פלוגה לשלושה כוחות נפרדים שלא היה קשר ביניהם, דבר שתרם אף הוא לאי הידיעה ולערפול האירועים. סיפור הפלוגה מובא לפרטיו בספר "פלוגה י' בסופה" שיצא בשנת 2005 והוא מבוסס על עדויות מרבית חברי הפלוגה שנותרו בחיים. הספר שתחילתו רצון פשוט שלי להבין את שאירע, וסופו ספר המלקט את עדויות הלוחמים ומביא בהדרגתיות רגע אחרי רגע את סיפור הפלוגה כמסגרת ואת סיפוריהם של כל אחד מלוחמיה. הספר חולק לחברי הפלוגה ולמשפחות הנופלים במעמדים מרגשים שהיו שותפים להם חברי הפלוגה ובני המשפחות השכולות.

שלמה ששון, אחיו של הרצל ששון מ"כ בפלוגה שנהרג, כתב לי את תחושתו מקריאת הספר "פלוגה י' בסופה" ומהביקור שערכו אצלו חברי הפלוגה בחודש אוקטובר 2005:

"...היום אני ומשפחתי יודעים יותר איך הרצל והחברים שלו נהרגו, את מהלך המלחמה ואת לחימתם וגבורתם של הלוחמים. את הלחימה האמיצה של הפלוגה והמחיר הכבד שהיא שילמה צריך להעביר לתודעת הציבור. זה חוב שצריך לפרוע לנופלים, למשפחותיהם וללוחמים שנשארו בחיים. אני מקווה שאתה וחבריך לפלוגה תמצאו את הדרך לכך..."

הספר "פלוגה י' בסופה" נקרא על ידי רבים ואף זכה לתגובות רבות.

לוחם הפלוגה עפר קוך כתב: "קראתי את הספר לאורכו ולרוחבו 5-4 פעמים. הפעם הראשונה קראתי כמעט עד מחציתו, אצל שבי עזרא בחנות, כאשר באתי לאספו. ישבתי בחנות ודמעות החלו זולגות. לא יכולתי לקום או להרים את הראש (מסביב רחשה פעילות, לקוחות באו והלכו...) הספר הוא פשוט בוקס ישר לבטן. התרגשתי לקרוא עדויות של חברים אחרים, על אירועים שלהם הייתי שותף אך לא זכרתי מהם מאומה, ולראות תמונות שלא ראיתי מעולם...".

מכר אחר כתב: "וכשאני משווה בין מה שעשתה פלוגת החרמ"ש "הפשוטה" הזו במלחמה, ומה שעשו הסיירות המהוללות... הפלוגה שלך, חסרת התהילה-כאילו - כול הקומנדו-שמומנדו עפר לרגליה...".

אבי שטרית אחיו של לוחם הפלוגה יצחק שטרית ז"ל כתב: "...למעשה זה הספר היחיד שמופיע בו תיאור של הרגעים הראשונים של המלחמה שעד כה הפרטים האלה היו חסרים לנו. המידע שנמסר לנו מצה"ל שמפלוגה זו לא נשאר פליט והספר חשף בפנינו עובדות אחרות. עבורנו ספר זה משמש תיעוד שערכו רב המקשר בין עבר לעתיד ומנציח את יקירנו...".

האלוף (במיל') ג'קי אבן כתב: "...המיוחד בפלוגה הזו שהיא נופצה ופוזרה בין כוחות רבים אחרים בגזרות לחימה שונות. היא התחילה בגדוד 79, נשלחה לגדוד 9 ובמהלך הלחימה פוזרה לרוחב כול החזית, לגדוד 184 של חטיבה 14 (היכן שאתה לחמת בקרבות הקשים ביותר שהיו במלחמה), בגדודי שריון אחרים, בכוחות חי"ר אחרים, כמו עם הצנחנים במילואים וביחידת חילוץ טייסים. במצב רגיל פלוגה כזו הייתה נעלמת ויורדת מהסד"כ, אצלכם אף שהפלוגה ספגה אבדות קשות, החיילים פוזרו ונותרו ללא מפקדים - כל אחד מהלוחמים המשיך להילחם והצטרף לכוחות אחרים. היה כאן משהו יוצא דופן ושונה. האנשים אז היו שייכים לחֶברָה אחרת בעלי רוח לחימה, החינוך היה שונה...".

בכתב העת "ביבשה" של זרוע הבישה בצה"ל נכתב על הספר: "...בלשון פשוטה ולא נמהרת, ללא מליצות וללא הגזמה ומתוך רצון שלא לשכוח דבר ולכתוב את הכול נפרשות לעיני הקורא כול העובדות. חיילים שחזרו מן הגדול בקרבות מקבלים דרגות בטקס צבאי. אלו דרגות זוטרות, דרגות רב"ט. מן הסתם, יכולים חיילים מקצועיים לעבור עשרות שנים בשירות צבאי ולא לחוות אפס קצהו ממה שחוו החיילים הללו, שיצאו בשיירות לעבר התעלה וכול איש שני בהם נפל או נפצע בקרב. נדמה שזו הגדולה של הספר הפשוט הזה: הוא אינו בא חשבון. הוא אינו מתלונן. הוא אינו מתיימר ואין הוא מבקש לרפא. הוא רוצה - ומצליח - להיות מה שהוא: יד זיכרון. בפשטות, בנאמנות, בלי מילים גדולות וללא דמעות. הוא מזכיר לכולנו איך באמת נעשה דבר המלחמה ההיא ואולי גם בזכות מה ומי - הקצינים והחיילים בחזית...".

לקריאת כל התגובות על הספר יש להיכנס לאתר הפלוגה לתפריט "הספר/תגובות קוראים".

מאז הוצאת הספר ועד היום נפגשים נציגי הפלוגה עם המשפחות השכולות פעמיים בשנה - ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום השנה למלחמה, וזאת מחוץ למפגשים נוספים המתקיימים בין חברי הפלוגה במועדים שונים.
 
 

 

אתר אינטרנט פלוגתי

בעקבות הספר הקמתי אתר אינטרנט לפלוגה (www.plugayod79.org) שחיבר בין חבריה ויצר מקום מפגש וירטואלי ביניהם להחלפת מידע ומסרים.

 

אחד מ-12 סיפורי גבורה

בשנת 2008 נחנך מיצג מלחמת יום הכיפורים ביד לשריון בלטרון ובו צוינה פלוגה י' כאחד משנים עשר סיפורי הגבורה של המלחמה. במיצג נכתב:

"האבדות שספגה פלוגת החרמ"ש י' מגדוד 79, חטיבה 401, לא שברו את רוחם של חייליה שהמשיכו להילחם במסגרות שונות לאחר פירוק היחידה. ---בדומה לעוף החול האגדי הקם מעפרו, נאספו החיילים מהיחידות השונות והפלוגה הוקמה מחדש ובראשה הקצין היחיד ששרד המ"פ יחיעם ששון...".
 

 
  

מפגש ראשון אחרי המלחמה

בחודש מאי 2011 התקיים מפגש פלוגתי מלא ראשון בין כל חברי הפלוגה והמשפחות השכולות ביד לשריון בלטרון ובו התקיים טקס יזכור, מפגש חברים, נישאו נאומים והוקרן הסרט "כעוף החול" שהופק במיוחד לאירוע, המביא את סיפורה של הפלוגה מהגיוס ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים. הספר וגם הסרט מהווים יד זיכרון לחברינו בפלוגה שנפלו במלחמה.
 
 

 

הערכה רשמית

בעקבות המפגש הפלוגתי שגרר אחריו תגובות רבות ומרגשות, פנה אלי לוחם הפלוגה סלו שושן שנפצע בגזרה הצפונית ואמר לי שלצד כול האירועים המרגשים שחווינו חסרה לו אישית המילה "תודה" שלא נאמרה לו ולשאר לוחמי הפלוגה בסיום המלחמה. מי שמכיר את סיפור הפלוגה יודע, כפי שכבר נכתב, שלוחמיה התפזרו בין יחידות שונות בחזית סיני, ובעת סיום המלחמה היו חבריה תחת יחידות לוחמות רבות במרחבי סיני. חברי הפלוגה לא חוו מסדר מסודר בסיום מלחמה שבו מגיע מפקד ומסכם את אירועי המלחמה ואף מודה לחיילים על תרומתם לה. מסתבר שהחוסר הזה לא אִפשר סגירת מעגל לחלק מחברינו. אמירתו של סלו שושן אלי חידדה לי את החוסר הזה ובמיוחד את הצורך לתקנו כנדרש ובצדק.

לפני כחמש שנים (בשנת 2007) פעלתי באופן  אישי והמלצתי על צל"שים אישיים למספר לוחמים בפלוגה, על מעשה גבורתם במלחמה. עשיתי זאת כי לצערי לא היו מפקדים אשר ימליצו על אותם לוחמים בסוף המלחמה. מאמצי אלה לא נשאו פרי בעיקר בגלל חלוף זמן רב מהאירועים וחוסר רצון של הצבא לדון בהמלצות מהעבר. במצב זה ראיתי בפנייה של סלו הזדמנות לתקן את מה שלא הצלחתי ברמה האישית כפי שרציתי כאמור. לאור פנייתו של סלו הבאתי את סיפור הפלוגה בפני מפקד פיקוד הדרום האלוף טל רוסו בסיוע האלוף (במיל') ג'קי אבן שהיה סגן מפקד האוגדה שלנו במלחמה. מפקד פיקוד הדרום האלוף טל רוסו, לאחר שקרא את סיפור הפלוגה, החליט להעניק לפלוגה תעודת הערכה על פועלה במלחמה.

הטקס עצמו נקבע לערב ראש השנה תשע"ב (26 בספטמבר 2011) ושולב במסגרת ערב הוקרה למפקדי מערך המילואים בפיקוד הדרום. בטקס מרגש תוך כיבוד חברי הפלוגה, עלו נציגי הפלוגה לבמה, סלו שושן וגיורא נאור וקבלו את תעודת ההערכה מהאלוף טל רוסו מפקד פיקוד הדרום. לאחר מכן נקראו חברי הפלוגה גם הם לבמה וזכו ללחיצת ידו של האלוף ולתעודת הערכה. תמונות מהטקס נמצאות באתר הפלוגה. בתעודת ההערכה נכתב בין היתר:

"...גם משנותרו ללא מפקדיהם הצטרפו לוחמי הפלוגה לכוחות אחרים והשתתפו בכל ימי הלחימה. סיפור הפלוגה הוא סיפור מופלא של לחימה, של הקרבה ושל נחישות החיילים והמפקדים. לוחמי הפלוגה ומפקדיה לחמו בעוז ובקור רוח, אם כמסגרת עצמאית ואם כבודדים, ועל כך ראויים לוחמי הפלוגה ומפקדיה להערכה".

בין ראש השנה ליום הכיפורים השלושים ושמונה למלחמה חילקו נציגי הפלוגה את תעודות ההערכה של מפקד פיקוד הדרום לשמונה עשר המשפחות השכולות של הפלוגה.

עתה ניתנה גם הערכה רשמית לפלוגה, ולתחושתם של חלק מחברי הפלוגה גם נסגר מעגל שהיה פתוח שלושים ושמונה שנים.

לאחר הטקס שבו העניק מפקד פיקוד הדרום טל רוסו את תעודת ההערכה לפלוגה י' על פועלה במלחמת יום הכיפורים ולאחר שפורסמה כתבה על הפלוגה ועל הטקס בעיתון "חדשות היום" תחת הכותרת "צדק מאוחר" כתב לי שלמה ששון:

"עופר שלום, היום אני יכול לומר שהחוב לנופלים נפרע. זה נכנס לתודעת חלק מהציבור. תודה".

זה אותו שלמה ששון, אחיו של הרצל ששון מ"כ בפלוגה, שכתב לאחר קריאת הספר שש שנים קודם לכן כי הוא מקווה שנמצא את הדרך לפרוע את החוב לנופלים בכך שנביא את סיפור לחימת הפלוגה לידיעת הציבור...

דבריו של שלמה ששון יקרים לליבי.
 

 

 

הסרט "כעוף החול"

כפי שנכתב, במפגש הפלוגתי שהתקיים במאי 2011 הוקרן לראשונה הסרט "כעוף החול" שהופק במיוחד לאירוע. באפריל 2012 ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל הוקרן הסרט בגרסתו המחודשת (הכוללת גם תמונות מאירוע הענקת תעודת ההערכה של מפקד פיקוד הדרום) בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. הקרנת הסרט גררה כצפוי תגובות לא מעטות מאלה שצפו בו. אברהם מורדיש, אחיו של אבינעם מורדיש מ"כ בפלוגה שנהרג בקרבות מחנות "אבו סוטלן" מערבית לתעלה, כתב:

"רוח הלחימה ודבקות במטרה שלכם, של הסדיר ושלנו אנשי המילואים, הם שהצילו את מדינת ישראל - ולכן לא לשווא היה מותם של יקירנו".

חבריו לקיבוץ של לוחם הפלוגה סלו ששון ציינו בפניו לאחר הסרט: "עכשיו אנחנו מבינים שבאמת הייתם בגיהינום".

חבר אחר (עופר עידן) כתב לי לאחר שצפה בסרט:

"קשה היה לצפות בחבורתכם חדורת המוטיבציה בימי הבלימה הנוראה. הביטחון המזויף שהמצרים ייבַּלמו במחי יד, לצנינים היה בעיניי. תמיד מחזיר אותי למערכון של הגשש - "הכה את המומחה". זוכר? המומחה, דב ערב, אפילו לא הגיע לאולפן לתכנית, אבל המראיינים כבר חרצו דין: האם המצרים יבצעו את תכניתם לחצות את התעלה וגו'... כמה צחקנו לפני המלחמה, כמה בכינו אחר כך".

 

סיכום

לאור התגובות הרבות שקבלתי במשך השנים הן לספר, הן לאתר, הן לסרט וגם לאירוע הענקת תעודת ההערכה של האלוף ולאור דבריו של שלמה ששון - עומדת השאלה, האם הגיע הזמן למנוחה? האם הגיע העת להרפות?

בהקדשה שכתבתי בעבודת מחקר באוניברסיטת תל אביב לזכרו של איתן שביט ז"ל, שהיה על הנגמ"ש שלי במלחמה ומשפחתו זכתה לצל"ש הרמטכ"ל שלו בסיומה, ציטטתי מתוך הפּואמה "Moriar Non Omn" של המשורר פרופ' יוסי גמזו:

"רַק בְּמוֹתו שֶל הַזּוֹֹכֵר תִּכְבֶּה גַם אֵש הַזִּכָּרוֹן,

רַק בִּגְוִיעַת זִכְרוֹן הַמֵּת בַּחַי מִמֶּנּוּ

יָמוּת הַמֵּת וְזֶה יְהֵא אָכֵן מוֹתוֹ הָאַחֲרוֹן

שֶל הַזָּכוּר בְּלֵב זוֹכְרוֹ שֶכְּבָר אֵינֶנּוּ."

הזיכרון שבלב כולנו מחזיק בדרך כלשהי ונעלמת את המתים - חיים.

השנה כידוע היא שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים, שני דורות עברו להם ולחלקנו כבר יש נכדים - אותה הנאה וחוויה שנמנעה מחברנו שנפלו.

תפילה בלב כולנו שלא יהיו עוד מלחמות ושאת החוויות שעברנו לא יעברו אחרים. מי ייתן.